מיליוני יפנים עקבו בדריכות ובעניין גובר אחר סיפור האהבה של שני צעירים אוהבים. הם יצאו משתי ערים ביפן, טוקיו ופוקוקה ונעו בכל דרך אפשרית, זה לקראת זו. על המסך נמדד המרחק ביניהם, מרחק אשר הלך והתקצר, כל יום, כל שעה, כל דקה, כל שניה. הצופים, הגולשים, עקבו בדריכות אחר הסיפור הזה, על פי הנוסחה הקלאסית המוכרת והידועה של: BOY MEET GIRL
הסיפור הזה היה שונה משום שהוא נפרש על פני חודש ימים. הוא לא סופר במהלך אחד של 30 שניות. הוא לא חזר שוב ושוב על אותו הסרטון. הוא סיפר סיפור אהבה ויראלי ומרגש במשך חודש ימים. הוא היה מותח, מרגש, מסקרן, ואיפשר לכל המעורבים באירוע לקחת בו חלק. כתבו עליו פוסטים, הגיבו, התרגשו, והכי חשוב, סייעו בהפצת הבאזז בכל מדיה אפשרית. הקונספט היה חכם ופשוט. הוא דיבר על אינטימיות, על המרחק הארוך ביותר והקצר ביותר בין גבר לאשה. הקונספט עד כמה שזה נשמע מפתיע, מכר קונדומים. הוא הצליח לבדל את עצמו באמצעות הדגשת נתון טכני. אתה באמת צריך להיות אמן מכירה ואיש קריאטיב מבריק, כדי למתוח את הנתון הזה עד קצה גבול היכולת. לרגש, להפתיע, לחדש, ליצור זכירות, והכי חשוב, להיות רלוונטי. מה יותר פשוט מלספר סיפור ויראלי על זוג אוהבים? נוסחת הפשטות ניצחה והעניקה לקמפיין הזה את פרס אריה הזהב, פסטיבל קאן 2009.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה